מדוע בחרתי לארגן את יתומי צה"ל

לפני יותר מ – 45 שנה,אחרי מלחמת ששת הימים בהיותי בתיכון לאחר שארגנה קבוצה של אלמנות צה"ל, חזרה אימי, דבורה ז"ל אלמנתו של ראש ענף מחקר בחיל המודיעין, אליעזר ז"ל (תפקיד אותו ממלא תא"ל בימים אלה)שנהרג כשרכבו עלה על מוקש בבכי רב הביתה מפגישה עם ראש אכ"א דאז, האלוף שלמה צ'יץ' להט, בנושא שחיקת התגמולים לאלמנות חללי צה"ל. הבכי העז נבע מסירובו של האלוף להיעתר לבקשת האלמנות להשוות את שכר הנופלים למשכורת המשולמת במשק.ולהצמידו למדד כשאימי שיתפה אותי בדברים, יעצתי לה ללכת לפגישה נוספת, ולא לוותר על דרישתה להשוואת תנאי השכר אלא ל"הפוך עליו את השולחן" .
כשחזרה צוחקת ומאושרת מהצלחת הפגישה שאלתי אותה: "אימא..את דואגת לאלמנות, אבל למה לא מתייחסים ישירות אלי? למה לא שולחים גם לי ספר ביום הזיכרון? מה? אני לא נחשב?? ומה יהיה עם היתומים, מי ידאג להם ?". והיא השיבה לי: "… כשתגדל, תדאג אתה להם."
בשנת1990 בגיל 64 נפטרה אימי לאחר מאבק ממושך עם מחלת הסרטן בדיוק בצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל. , שם התחיל אצלי תהליך, ובמרכזו הצורך לעשות למען יתומי צה"ל.
בשנת 93', על רקע פרסומי בתקשורת כאמן בתחום הצילום וכיתום צה"ל, פנתה אלי יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל הגב פנינה כהן בבקשה שאפיק סרט לקידום ארגונה. מתוך תחושת שליחות, נרתמתי מיד לעשייה, וביחד עם צוות מקצועי מצאנו לנכון להציג את דמות היתום כדמות מרכזית, ודרך עיניו להציג את השכול במדינת ישראל. לתדהמתי, רעיון זה נפסל מיד ובאופן תקיף ע"י יושבת הראש, שלא הייתה מוכנה בשום אופן לתת ליתמות להיות חלק מרכזי מהסרט, ולא הכירה בחלקו המשמעותי והלגיטימי של היתום במשפחת השכול. שאלתי את עצמי: "כיצד יכול להיות? הרי יתומי צה"ל הם חלק בלתי נפרד מהארגון הקרוי בשם "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל?" עם הזמן, קיבלתי תשובות לשאלותיי, והובהר לי סופית כי ליתומי צה"ל אין חלק ונחלה בארגון הקיים. אותו תהליך, שהחל אצלי שנים קודם לכן, בשילוב תגובתה הקיצונית של יו"ר ארגון שאמור לייצג אותנו- כל אחד ואחת מיתומי צה"ל – גרמו לי להתחיל ולארגן את יתומי צה"ל בנפרד.
במהלך שלוש שנים, בעקבות פרסומים בערים מרכזיות ובתקשורת, הופתעתי לגלות היענות ערה ונכונות להירתם לעניין מצד ציבור היתומים. וכך, תוך עשייה משותפת הופכת דרכי להיות דרכנו. להתארגנות הצטרפו חברים וחברות רבים ומספר פעילים, ויחד פעלנו לקידום מטרות הארגון. בפעם השלישית, שבועות מספר לפני יום הזיכרון 2000, גרמה יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל עוול נוסף, והפעם לנפגעי פעולות הטרור. בדרישתה בבית המשפט העליון לא להכליל את נפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזאת בניגוד להחלטת ממשלת ישראל. למרות בקשתו של השופט העליון, מר אהרון ברק, למשוך את העתירה, התעקשה היו"ר והפסידה בבג"ץ. לאחר אירוע זה, הוחלט לצרף לארגוננו את כל יתומי מערכות ישראל טרום קום המדינה,'תחת ארגון אחד ששמו בישראל- "עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל".
בפגישות נוספות ובמהלך השנים האחרונות הובהר לי ולנו סופית, כי כל ניסיונותינו ליצור, הידברות בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ויושבת ראשו לבין העמותה שלנו נידון לכישלון מראש. ארגון האלמנות והיתומים עדיין דבק בגישה שליתומי צה"ל לא מגיע ייצוג משלהם. יו"ר הארגון אינה מעוניינת אפילו לפגוש את נציגינו, היא, ומדינת ישראל כאחד, ממשיכים להסתתר מאחורי החוק שנחקק בשנות ה- 50. כך נוהגת גם יושבת הראש הנוכחית שוהם וסגניתה לשעבר שולי מועלם שהתחייבו בפגישה טרום בחירתן בנוכחות מתנדב העמותה מר י.ש. והגב' ציפר מארגון האלמנות כי אם אסייע בידן להיבחר יתנו ליתומים מקום שווה בארגונן ואם נרצה יסייעו לנו להיפרד כפי שנפרדו האלמנות מיד לבנים ארגון ההורים השכולים בזמנו.
למותר לציין כי חרף פרסום באינטרנט של הגב שולי מועלם , חברת הכנסת היום, בדבר שיתוף הפעולה איתנו וחרף המלצת ועדת בקורת המדינה בכנסת לעשות כך,(המסמך נמצא בארכיון שלנו) עם בחירתן של הגברות הללו לשתף פעולה איתנו, מיד עם בחירתן ניתקו מגע איתי ואיתנו. הושטת היד שלי לשיתוף פעולה בועדת החוץ והבטחון בשיתוף עם מר אלי דבי מהאחים השכולים בה נטלנו בראשות חבר הכנסת ישראל חסון בשנת 2010 וכן מכתבים לשיתוף פעולה לא נענו כלל. מסקנות הועדה מעולם לא פורסמו.
בפברואר 2011 הגענו לדיון בבגץ ושם קבעו השופטים כי פניות העמותה בשם חבריה למשרד הביטחון אינן נידחות ולא תדחנה בעתיד.
לדאבוני, גם לבקשת התמיכה שלנו אחרי פסיקת בג"ץ לא נעתר משרד הבטחון והעמותה שלנו ממנת את עצמה מגביית דמי חבר תורמים פרטיים חרף הבג"ץ ומכיסי.
כך שגם היום אין לנו אב ואין לנו גב כ 10000 יתומי צהל בישראל שהעם והמדינה חייבים לנו חוב לאומי , חברתי ומוסרי שאין לו דומה בישראל נדחקים לפינה אפלה וחשוכה, על ידי הגורמים שאמורים להיטיב איתנו ולתת לנו מענה לצרכנו. בעוד ימים ( נכתב טרום יום הזכרון ע.כ.) יעלה בקרית שאול שר הביטחון העכשווי, פוליטיקאי זה או אחר שמשחק כסאות מוסיקליים עם חבריו בבחירות כל שנתיים שעולות מיליארדים –( בשנים האחרונות התחלפה הכנסת והממשלה – לעג לרש ולאומה). ויישא דברים דומים לקודמיו על ה"חוב למשפחות השכולות" – לכנס שלנו לא הגיע, כי היו לו דברים חשובים קודמים כך נמסר לנו ( ציטטה לא מדויקת) , ראש הממשלה יזכיר שוב ושוב שגם הוא אח שכול ובתום הטקס – שאליו אני לא טורח להגיע, בדיוק כמו שהוא וקודמיו לא טרחו לענות לאף מכתב שכתבנו מאז תחילת שנת 2000.
במדינת ישראל יתומי צהל נאלצים לעמוד על שלהם לקבל את מה שמגיע להם. ייצוג עצמאי והולם שידאג לשמר את זכויותיהם. אתם, העם והתקשורת חייבים לעמוד לצדנו. כולי תקווה שיום אחד תבינו שאם היחס לבני הנופלים הוא זה – כך נראית מדינתי עם העוני הגובר והמסכנות הכללית עבדים היינו לא רק במצרים, הצליחו לעשות אותנו שקופים , לגמרי. – כולי תקווה שתשכילו להתאחד, ליצור כוח גדול ולהמשיך בשינוי אליו מתנגדת מדינת ישראל משיקוליה הכלכליים. פשוטו כמשמעו.

תגובה אחת to “מדוע בחרתי לארגן את יתומי צה"ל”

  1. שמי -ענת מיכאלי ,יתומת צה"ל כבר-47 שנים..
    איבדתי את אבי עוד בהיותי פעוטה בת-3…
    אבי היה לוחם מג"ב אר נהרג במרדף אחר מחבל…
    מה שקרוי-בעת מילוי תפקידו…
    קראתי את כתבתך בשקיקה רבה,וריגשת אותי עד דמעות…
    כל מילה אמת היא ,וחקוקה על הסלע… חבל שהפכנו להיות שקופים ,ורק סוג של "נלווים" לסיטואציה…במדינה אפלה וחשוכה שאותם מנהלים אנשים שלא ראויים להקרא -מנהיגים…אלא ההיפך הוא הנכון… מצטרפת אלייך במאבק החשוב הזה,שבאמת איבדנו את הדבר היקר מכל..אין לנו אב,וגב… ייישר כח על פועלך..ואשמח לשוחח עמך בהזדמנות כשתרצה… תודה רבה -ענתי. 052-7318896.

כתוב תגובה

שמך:

אימייל:

אתר בית: