דברים ליום הזכרון 2004

עוד יום זיכרון לחללי צה"ל.

ביום זה מתייחדת האומה עם הנופלים, עם האלמנות, ההורים והאחים והאחיות השכולים. ביום זה חולקת האומה לכל אלו את ההכרה באובדנם העמוק ואת מחויבותה כלפיהם.

עבורנו, יתומי צה"ל, אין זה אלא עוד יום אחד מרבים של כאב ללא-נוחם, של נטישה, של תחושת קרע שלא אוחה. אנו, יתומי צה"ל נודינו מהכרת המערכת השלטונית. קרבננו, שהוא הגדול והטרגי מכל הקרבנות האחרים נשכח ונזנח. לאחר שהתייתמנו, הושארנו לעשות את דרכנו בחיים, במעלה ההר לבד. כל אחד לעצמו. היו מבינינו כאלו שזכו בתמיכת משפחותיהם והיו כאלו שמשפחותיהם הזניחו אותם או נצלו אותם ועשו בהם כרצונן. המערכת לא נתנה עלינו את דעתה וודאי שלא עמדה על משמר צרכינו. כילדים היינו מפוזרים, אילמים וחלשים מכדי לתבוע את זכותנו כקולקטיב. היה מי שידע לעשות מחולשתנו הון. תכופות שאלתי את עצמי, מה היה אומר אבי, לו ידע שלאחר נפילתו למען המדינה, כך תנהג בנו זו שלמענה הקריב את חייו, שלמענה הותיר אותי יתום. כלום היה חוזר ומקריב עצמו ללא היסוס, או שמא היה חולף בראשו הרהור שני, והוא היה משקלל את צרכי הכלל האנונימי לעומת צרכי תינוק יחיד – התינוק שלו! אבי הלך ממני לפני חמישים שנה ואינני יכול לשאול אותו. אבל בנפלו הקנה לי את מלוא הזכות להפנות את שאלתי למערכת השלטונית. זו אשר שלחתו למשימה ממנה לא חזר ואשר בשלחה אותו אליה התחייבה למלא את מקומו בהעדרו.

האם מלאה המערכת את התחייבותה? לאחר 50 שנות יתמות צה"לית ומעל 10 שנות עשייה התנדבותית למען יתומי צה"ל, אני יכול להגיד בלב "שקט", שבנושא יתומי  צה"ל נכשלו מדינת ישראל, משרד הביטחון ואגף השקום כשלון מוחץ, כשלון מביש.

מספרם של יתומי צה"ל היום הוא 9236 (לא מספר סופי). במלחמתי בשורותיהם היו לנו כמה הישגים צנועים. רכשנו אהדה אישית של קצינים בכירים בודדים. עשינו "לובינג" בכנסת וזכינו בתמיכה של כ-30 חברי כנסת בענייננו.

ניהלנו מגעים רבים עם הפקידות הבכירה של משרד הביטחון, זו שהכוח והארנק בידה. זו שהיכולת בידה לקבוע בהינף עט גורלות אדם. תבענו שזו תכיר בנו כבעמותה עצמאית ובכך נוכל לייצג את צרכינו המיוחדים. תולדות מגעינו עם משרד הביטחון יכולים להוות פרק עלוב ואפייני בתולדות הביורוקרטיה של משרד זה. בשום מקרה לא הלך גוף זה לקראתנו. לעתים, "בשעות מצוקה ואבדן", כמאמר המשוררת, דומה היה עלי שביורוקרטיה זו היא-היא המוציאה את השם הרע לאטימות, לכוחנות, לקוצר הדעת, לשנאת החלש. אלו מגרעות שהעולם כולו תולה היום במדינת ישראל. כלום יתכן שהחטא הקדמון מונח שם, לפתחם של פקידים אלו שאינם יודעים להגיד כן?

המכשול הגדול העומד בפנינו הוא שאין לנו, יתומי צה"ל,הכרה בארגון יציג משלנו. לו היה זה קיים, היינו זוכים למעמד ראוי במגעינו עם המערכת השלטונית. על מנת לתקן חסך זה בקשנו סעד בבית המשפט המחוזי בתל אביב. פנינו במכתב מפורט ומנומק למבקר המדינה, אלא שזה לא כיבד אותנו בתשובה עניינית.

עוד יום זיכרון לחללי צה"ל ולמשפחותיהם. עוד יום של עגמת נפש לציבור יתומי צה"ל שאינו מוכר על ידי המדינה. השנה בחרתי שלא להצטרף לטקס הממלכתי בבית הקברות הצבאי בקריית- שאול. שם – טמון אבי, אליעזר כספי. הוא נהרג במהלך שירותו בתפקיד בכיר בחיל המודיעין. מה יש בטכס הקיים שמכבד את זכרו? נבחר ציבור כלשהו יורד ממכונית מצוחצחת, עולה לקתדרה, מנפק מלים במקום מעשים, יורד מהקתדרה  ואץ לעיסוקיו. כלום סבורים הללו שאנו נאמין במה שאין הם מאמינים? הם, נושאי הכוח האמיתיים, בעלי השררה ותאבי השררה עסוקים איש בשלו.

מה רחוק כל זה ממני היום!

לא אעשה היום את חשבוני עם אותו דינוזאור הרובץ על שולחן כתיבה. ברבצו שם שכח, ושמא מעולם לא ידע את מחויבותה של המדינה כלפי יתומי צה"ל, הממשיכים לשלם יום יום את מחיר עצם קיומה. אותו מחיר איום שהושת על אלו שהמדינה הפכתם לחלשים ומקופחים. וראה זה פלא, זוהי אותה מדינה המשלמת את שכרו של הדינוזאור בעין יפה ומעניקה לו קידום נאה וקרש קפיצה לקריירה שניה. כלום יתכן כי המדינה מעניקה קידום נדיב זה לסוכניה מבלי שיספקו את ה"סחורה"? או שמא מפני שאין הם מספקים אותה?

סבלם של 9236 יתומי צה"ל מתחיל להישמע. קולם ילך ויגבר. אנו, פעילי ציבור זה מחויבים למאבק.

בכל יום שעובר אנו מקבלים עוד ועוד עידוד ותמיכה שאנו כה זקוקים להם. נראה שמאבקנו בעיוות רב השנים של הצדק ובכשלים הביורוקראטיים אינו אלא ככל מאבק שמטרתו שינוי המצב הקיים. ודאי שלא נשב על מקומנו בשתיקה בצפייה לנס, כפי שהציעו לנו במהלך המו"מ. אני מוחל על "זכות השתיקה" שמנסה הממשלה לכפות עלי ומחזיר אותה לשולחת בכבוד הראוי. זכות זו והממשלה יאות זו לזו. קרוב משפחה מרוחק – הנשיא הראשון זכרו לברכה חיים ויצמן אמר: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". גם אני, הקטן, יכול להעיד על כך מהפינה בה אני נלחם. תהליך של שינוי הכללים, בהכרח נגזר עליו שיהיה ארוך ומייגע . רק דג מת שוחה עם הזרם. סוד ההצלחה בהתמדה. זאת חרטתי בדם אבי בליבי. ליתומי צה"ל זכות מלאה לארגון  נפרד בישראל.

אם חשתם, אתם הקוראים, הזדהות עם הכתוב, בואו בערב יום ראשון טרום יום הזיכרון לאוהל שלנו או הביאו את שלכם, למגרש החנייה הצמוד לבית הקברות הצבאי בקריית- שאול בתל אביב. נשב יחד, ננגן, נשיר ונדבר את כאבנו החוצה. נקים את קבוצת התמיכה החופשית הראשונה בישראל ליתומי מערכות ישראל וצה"ל. קבוצה זו תהיה חוץ ממשלתית.

עדי כספי

כתוב תגובה

שמך:

אימייל:

אתר בית: