מדוע בחרתי לארגן את יתומי צה"ל

לפני יותר מ- 30 שנה, לאחר שארגנה קבוצה של אלמנות צה"ל, חזרה אימי, דבורה ז'ל אלמנתו של ראש ענף מחקר בחיל המודיעין, אליעזר ז"ל, (תפקיד אותו ממלא תא"ל בימים אלה) בבכי רב הביתה מפגישה עם ראש אכ"א דאז, האלוף שלמה צ'יץ' להט, בנושא שחיקת התגמולים לאלמנות חללי צה"ל. הבכי העז נבע מסירובו של האלוף להיעתר לבקשת האלמנות להשוות את שכר הנופלים למשכורת המשולמת במשק. כשאימי שיתפה אותי בדברים, יעצתי לה ללכת לפגישה נוספת, ולא לוותר על דרישתה להשוואת תנאי השכר.

כשחזרה צוחקת ומאושרת מהצלחת הפגישה שאלתי אותה: "אימא..את דואגת לאלמנות, אבל למה לא מתייחסים ישירות אלי? למה לא שולחים גם לי ספר ביום הזיכרון? מה? אני לא נחשב?? ומה יהיה עם היתומים, מי ידאג להם?". והיא השיבה לי: "… כשתגדל, תדאג אתה להם."

אימי נפטרה בשנת 1990 עת נשמעה צפירת יום הזיכרון לחללי צהל, אז התחיל אצלי תהליך, ובמרכזו הצורך לעשות למען יתומי צה"ל.

בשנת 93', על רקע פרסומי בתקשורת כאמן בתחום הצילום וכיתום צה"ל, פנתה אלי יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בבקשה שאפיק סרט לקידום ארגונה. מתוך תחושת שליחות, נרתמתי מיד לעשייה, וביחד עם צוות מקצועי מצאנו לנכון להציג את דמות היתום כדמות מרכזית, ודרך עיניו להציג את השכול במדינת ישראל. לתדהמתי, רעיון זה נפסל מיד ובאופן תקיף ע"י יושבת הראש, שלא הייתה מוכנה בשום אופן לתת ליתמות להיות חלק מרכזי מהסרט, ולא הכירה בחלקו המשמעותי והלגיטימי של היתום במשפחת השכול. שאלתי את עצמי: "כיצד יכול להיות? הרי יתומי צה"ל הם חלק בלתי נפרד מהארגון הקרוי בשם "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל?" עם הזמן, קיבלתי תשובות לשאלותיי, והובהר לי סופית כי ליתומי צה"ל אין חלק ונחלה בארגון הקיים. אותו תהליך, שהחל אצלי שנים קודם לכן, בשילוב תגובתה הקיצונית של יו"ר ארגון שאמור לייצג אותנו- כל אחד ואחת מיתומי צה"ל - גרמו לי להתחיל ולארגן את יתומי צה"ל בנפרד.

במהלך שלוש האחרונות, בעקבות פרסומים בערים מרכזיות ובתקשורת, הופתעתי לגלות היענות ערה ונכונות להירתם לעניין מצד ציבור היתומים. וכך, תוך עשייה משותפת הופכת דרכי להיות דרכנו. להתארגנות הצטרפו חברים וחברות רבים ומספר פעילים, ויחד פעלנו לקידום מטרות הארגון. בפעם השלישית, שבועות מספר לפני יום הזיכרון 2000, גרמה יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל עוול נוסף, והפעם לנפגעי פעולות הטרור. בדרישתה בבית המשפט העליון לא להכליל את נפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזאת בניגוד להחלטת ממשלת ישראל. למרות בקשתו של השופט העליון, מר אהרון ברק, למשוך את העתירה, התעקשה היו"ר והפסידה בבג"ץ. לאחר אירוע זה, הוחלט לצרף לארגוננו את כל יתומי מערכות ישראל טרום קום המדינה, כולל יתומי פעולות האיבה, תחת ארגון אחד ששמו בישראל- "עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל".

בפגישות נוספות ובמהלך השנים האחרונות הובהר לי ולנו סופית, כי כל ניסיונותינו ליצור, הידברות בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ויושבת ראשו לבין העמותה שלנו נידון לכישלון מראש. ארגון האלמנות והיתומים עדיין דבק בגישה שליתומי צה"ל לא מגיע ייצוג משלהם. יו"ר הארגון אינה מעוניינת אפילו לפגוש את נציגינו, היא, ומדינת ישראל כאחד, ממשיכים להסתתר מאחורי החוק שנחקק בשנות ה-50

בפברואר 2011 הגענו לדיון בבגץ ושם קבעו השופטים כי פניות העמותה למשרד הביטחון אינן נידחות ולא תדחנה בעתיד.

כולי תקווה שאכן משהב"ט יעמוד בהחלטה זו.

כתוב תגובה

שמך:

אימייל:

אתר בית: