ארכיון ‘כתבות ופרסומים’

יתומי צה"ל מחוץ לגדר

יום חמישי, אפריל 22nd, 2004

picture072

 

הודעה ליתומי צה"ל משפחת השכול והציבור הרחב:

מחאה כלל ארצית ראשונה מסוגה במדינת ישראל

יתומי צה"ל מחרימים את טקס יום הזיכרון השנה ונשארים

!!!"מחוץ לגדר"!!!

!

לראשונה במדינת ישראל, יפגינו יתומי צה"ל את כאב התעלמותה של המערכת מהם בהדלקת משואות ונרות מחוץ לגדרות, הסובבות את בתי הקברות הצבאיים בארץ. מדינת ישראל מונעת מיתומי צה"ל את הזכות להתארגן באופן עצמאי וחופשי, מעמידה אותם בפני מכשולים וקשיים בירוקרטים, ושולחת אותם אל בתי המשפט לחפש צדק.

מאז שנת 2000 כתבנו מאות מכתבים לשני ראשי ממשלה, ל – 40 שרים ול- 120 חברי כנסת. אף אחד לא קם להקשיב ולדבר איתנו. לא יתכן, שיום הזיכרון יהיה יום של מס – שפתיים, שנועד להשקטת המצפון הציבורי.

משרד הביטחון ממשיך בנוהל המוכר של התעלמות מוחלטת מכאבם של 9236 איש ואישה, שארי אלו שנפלו על הגנת המולדת.

בצר לנו, נאלצנו השנה לפנות לבית המשפט המחוזי לחפש צדק.

אי לכך, אנו נפגין את כעסנו, זעמנו ותסכולנו הנמשך זה 50 שנה, ונצעד החוצה מבית הקברות עם השמע צפירת יום הזיכרון לפני בטקס הממלכתי, ביום הזיכרון השנה נשאר מ"חוץ לגדר".

להורים השכולים ולאלמנות צה"ל יש ארגון מייצג אל מול משרדי הממשלה ולנו אין. לא תתכן במדינתנו אפליה שכזו. ליתומי צה"ל זכות מלאה לארגון עצמאי, וחובתה המוסרית של המדינה להכיר בו.

אנו מבקשים מכם לעזור לנו ולחשוף את מאבקנו בתקשורת.

מוקד המחאה במגרש  החנייה בבית הקברות הצבאי בקריית שאול בתל אביב בבוקר יום הזיכרון.

לפרטים : 036200629  052515500  (עונים לממתינות- אנא המתינו ואל תנתקו או השאירו הודעה בתיבה הקולית).

פניה אישית לציבור הרחב:

אם חשתם הזדהות עם הכתוב בואו ביום ראשון בערב לאחר צפירת יום הזיכרון לאוהל שלנו או הביאו את שלכם, למגרש החנייה בבית הקברות הצבאי בקריית- שאול בתל אביב., נשב יחד, ננגן, נשיר ונדבר את כאבנו החוצה, ובכך נקים את קבוצת התמיכה החופשית הראשונה בישראל ליתומי מערכות ישראל וצה"ל.

בואו והפגינו את אחדותנו.

בברכה, עדי כספי

מייסד ויו"ר עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל

נייד: 052-515500

באישור משטרת ישראל מרחב דן!

בבוקר יום הזיכרון, ביום שני, עם השמע צפירת יום הזיכרון לפני תחילת הטקס הממלכתי עליכם לצעוד ולעזוב את בית הקברות עד תום הטקס הממלכתי. ההפגנתיות בהליכה החוצה, בעת הצפירה, שבה כול עם ישראל עומד דום, תביע את הקאתנו ממשפחת השכול ואת כאב התעלמותה של המערכת מיתומי צה"ל.
המחאה הכלל ארצית של יתומי צה"ל תתבצע בכל בתי הקברות הצבאיים בארץ.

מוקד המחאה יהיה במגרש החניה הצמוד לפתח בית הקברות הצבאי בקרית שאול בתל אביב שם יוקם אוהל מחאה.
ביום ראשון בערב עם צפירת יום הזיכרון בואו לאוהל שלנו או הביאו את שלכם, למגרש החנייה הצמוד לפתח בית הקברות הצבאי בקריית- שאול (בכביש מספר 5 היציאה מצומת  לצומת הכפר הירוק)  נשב יחד, ננגן, נשיר ונדבר את כאבנו החוצה, ובכך נקים את קבוצת התמיכה החופשית הראשונה בישראל ליתומי מערכות ישראל וצה"ל.

picture0711

יום חמישי 22 אפריל 2004

הודעה מיוחדת לתקשורת !

סתימת פיות מופעלת ע"י משרד הבטחון

הנדון: ביטול אישור אספת המחאה ע"י משטרת ישראל לבקשת  משהב"ט

בזה הרגע נודע לנו ממשטרת ישראל כי הסכמה שנתנה לנו בתאריך 15.4.2004 על ידי היחידה להנצחת החייל, ומשטרת ישראל בוטלה ונאסר עלינו לקיים את אספת המחאה במגרש החניה בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

עמותת יתומי מערכות ישראל וצהל, נאבקת מזה שנים להכרה ביתומי צהל כישות עצמאית ועד היום לא נענו פניותינו. לכן, החלטנו לקיים אספת מחאה בערב יום הזכרון ובוקר יום הזכרון לחללי צהל השנה.

אנו מוחים על סתימת הפיות הממשלתית שכמוה אנו מוצאים אך ורק במשטרים דיקטטוריים, במדינות העולם השלישי.

פניית משרד הביטחון למשטרה לאסור את אספת המחאה מהווה שימוש לרעה בכוח שהעניק לו העם ומונע מיתומי צהל להיכנס למגרשי החניה להבעת מחאתם ביום הקדוש והרגיש ביותר עבורנו. אין משרד הביטחון חס על רגשותיהם של היתומים הבאים לפקוד את קברות אבותיהם תוך הבעת המחאה.

זכותו המלאה של כל יתום, לפקוד את קבר אביו תוך כדאי הבעת מחאה המעוגנת בחוק חופש הדיבור וזכות האסיפה וההתארגנות.

זוהי התעללות וזלזול שאין שני לו מצד ממשלת ישראל בבני החללים ובקדושת נפילתם.

הרינו להודיעכם כי יתומי צהל, לא ישקטו עד קבלת ההכרה כישות עצמאית.

אבקש את שיתוף הפעולה של התקשורת בישראל למניעת סתימת פיות שכזו, אעמוד לרשותכם לראיון.

עדי כספי

מייסד ויו"ר עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל נייד 052-515500

העתק: עו"ד ערן לאופמן

 

דברים ליום הזכרון 2003

יום חמישי, אפריל 17th, 2003

לאחר 50 שנות יתמות צה"לית, וכ- 10 שנות עשיה התנדבותית למען יתומי צה"ל, אני יכול להגיד, בלב שלם, שבנושא יתומי צה"ל נכשלו מדינת ישראל, משרד הבטחון, ואגף השיקום, כשלון חרוץ בכל הרמות: הן הדמוקרטית, הן בגישה האישית, ובמיוחד בגישה האנושית- שיקומית. שנים שטחנו העמותה והח"מ את מצוקותינו, ואף סייענו להכנת הצעת חוק לשינוי המצב התחיקתי הקיים, אשר מקבע את היתמות ככזו המסתיימת בגיל מסויים, ולא כך לגבי האלמנות וההורים השכולים, המוכרים והנשארים זכאים לכל ימי חייהם. הצעות רבות אחרות לשיפור המצב הועלו בפני ראש הממשלה הנוכחי וקודמיו, שר הבטחון הנוכחי וקודמיו שטענו כי אין בידם לשנות מצב זה, (למרות שעל פי חוק היקנתה מדינתינו להם את הסמכות לעשות כן, ולמרות החלטתו התקדימית של שר בטחון אחד בעבר לאשר את הפרדות אלמנות צה"ל שבקשו ארגון משלהן, מארגון ההורים השכולים) שרים, וכל חברי הכנסת הנוכחית והקודמת, וקבלנו מספר רב של תגובות חיוביות, אשר חיזקו ומחזקות את ידינו, אך גם תגובות שהדהימו אותנו, אשר כללו הטלת ספק, בלתי מבוססת, ברצונם של היתומים בארגון מייצג משלהם והעדר ידיעה של חברי כנסת נבחרים, כי תפקידה של הכנסת הינו לחוקק, לרענן, לשנות ולתקן חוקים, ובידה הסמכות לכך. אגב, ב-3 השנים האחרונות התחלפו שרי הבטחון 3 פעמים, ואנו נאלצנו להתחיל את העבודה הרבה הכרוכה בהעלאת הצעת החוק בעינייננו, בכל פעם מחדש. איזה תוהו ובוהו של מדינה! המדינה קבעה בשנת 1950, כי ליתומי צה"ל אין זכות דיבור ישירה אלא דרך האלמנות, ומאז מתגוננת, מתבצרת ונאחזת מערכת הבטחון בקביעה זו. השרים, ההולכים ובאים במשרד הבטחון, הם אולי אנשי מקצוע מומחים מן הבחינה הבטחונית, בהיותם רמטכ"לים לשעבר, אך אין ספק כי הם אינם מבינים את כל האספקטים השיקומיים- טיפוליים של אגף השיקום. רק לאחרונה התחלף ראש אגף השיקום, שכהן בתפקידו שנים ארוכות, באיש כספים, שצמח מתוך המערכת עצמה. כיו"ר העמותה נפגשתי עם ראש האגף החדש, שהבהיר לי כי דברים לא עומדים להשתנות. כנראה, ולפי עניות דעתי, מנכ"ל משרד הבטחון הוא זה אשר מבהיר לשר בטחון כזה או אחר, מהי הגישה המומלצת לגבי הקבוצות השונות שבמשפחת השכול, והוא שקובע את מדיניות השיקום. לדאבוננו, המנכ"ל, בניגוד מוחלט לחובתו, לא השיב על אף אחד ממכתבינו הרבים, ואפילו לא אישר את קבלתם. כנראה, שמנכל משהב"ט, מעדיף את שיטת בת- היענה, על- פיה "אם אינני רואה את יתומי צה"ל- הם אינם קיימים ואין בעיה". מדובר בשיטה ממשלתית ישנה ונוחה ככל בנראה למערכת,שלא השתנתה מזה שנים, ואשר תיפקודה לא עמד במבחן, מתאפשר בחסות הקודים המקודשים של מדיניות ה"שו- שו" וסודות המדינה. זוהי השיטה שהניבה גם נורמות חברתיות של "חבר מביא חבר", ושבמסגרתה העניק, בעבר, סגן מנהל אגף השיקום לעצמו ולמקורביו טובות הנאה על חשבון משפחת השכול. בחסותם של קודים אלה מרשה לעצמה המערכת גם להתעלם מפניות קהל מטופליה, קרי, יתומי צה"ל הבוגרים. כהמשך מבייש ומחפיר לכל אלה, יצויין, כי לכנס היתומים שהתקיים בשנה שעברה הגיע אמנם שר האוצר דאז, ונשא נאום מרגש, אך איש מן האישים האחרים ממערכת הביטחון האמורה להקשיב לנו שהוזמנו, החל משר הבטחון ומטה, כולל סגניתו בעבר שאישרה את בואה, לא טרחו להגיע! משפחת השכול שיתומי צה"ל אינם חלק ממנה! איזה אבסורד!! מפחדים ליצור תקדים? הכרה דה- פאקטו? בושו והכלמו!! עם מי עלינו לדבר? מי יקח אחריות במדינה, ויקשיב לנו? ראש הממשלה הבטיח לי אישית לפני שנים, טרם שנבחר וקבל עם ועדה, כי ישיב למכתבי, אך עד היום לא עשה כן. כמוהו גם מנכ"ל משרד הבטחון, שלא טרח כאמור להשיב, ולו על מכתב אחד, וביחוד על בקשת תמיכה בעמותה, הרשומה כחוק, שהוגשה בשנת 2001, ואפילו לא בחותמת "התקבל"! והרי החוק מחייב את המשרד לתמוך בעמותות. גישת "נסגור את הברז- ימותו בצמא" הינה גישה ברברית בעולם של שנות האלף השלישי. ארגון האלמנות, שהיה אמור לטפל ולדאוג ליתומי צה"ל לא עשה כמסתבר דבר וחצי דבר למען היתומים הבוגרים מאז הקמתו, אך יושבת הראש שלו השמיצה אותי באופן אישי בתקשורת, לכשנודע לה כי הקמנו ארגון משל עצמנו. ארגון זה הכריז על עצמו גם השנה, הן באינטרנט והן בעיתונות, כ"ארגון האלמנות", ולא טרח לענות על מכתבים ששלחנו, ובהם הצענו לו לשתף פעולה. האם מגיע ליתומי צה"ל ארגון משלהם? בוודאי!! במדינה דמוקרטית חלה חובה על המדינה לאפשר לכל גוף שחפץ להתארגן, ובמיוחד למיעוטים. זוהי מהותה של דמוקרטיה אמיתית. כנראה, שלראשי משרד הבטחון הדבר אינו ברור. יתרה מכך, התנגדותם להתארגנות יתומי צה"ל בנפרד, תוך הסתתרות מאחורי עקרון צנעת הפרט כביכול שלא עמד במבחן בג"ץ בעבר, הינה הפרה בוטה של כללי הצדק וההגינות, ושל מחוייבות אמיתית לשיקום נאות, והיא מעידה על סירובם להתמודד באומץ ובכנות עם הבעיה. למדנו על אטימות הלב של משרד הבטחון דרך ההתנכרות רבת השנים להורים השכולים בהתיחס לכללי הכיתוב על מצבות, אשר שונו רק לאחר מאבק מייסר של שנים ארוכות. לאחרונה, למדנו על האטימות בנושא לוחמי השייטת שלבסוף לאחר מאבק מר הוכרו כולם כנכי צה"ל. מקרים אלה מתווספים לרבים אחרים, שנחשפו במהלך השנים בתקשורת, ואשר נוגעים ליחסה של המערכת לאותם גיבורים היוצאים להגן על מולדתם ושאריהם, עד שכבר איננו יודעים לאיזה עוצמות של אטימות מסוגלת המערכת להגיע. ממנים ועדות? כן. עבור יתומי צה"ל? לא! לציבור הקטן והמקופח הזה לא מאפשרים להתארגן. עדיין ניתן לסתום פיות, ולהמשיך בהתנהגות רומסת וקלגסית. ברם, ועל אף האמור לעיל, מעל 600 איש ואשה, יתומי צה"ל ומערכות ישראל,מתוך ציבור של- 9000 (לפי הערכה) התאגדו מאחורי במהלך 3 שנים וללא כל תקציב פרסומי, עובדה המעידה על כך כי קיימת בעיה! 600 חבר וחברה אינם יכולים לטעות! עד היום כשלה לצערי המדינה לחלוטין בהתיחסותה למיעוט שנקרא יתומי צה"ל. המדינה ממשיכה להתכחש לאוכלוסיית היתומים הבוגרים, ולהקיאה אל מחוץ למשפחת השכול. מעולם לא פנתה המדינה ליתומי צה"ל הבוגרים ושאלה אותם לדעתם על המערכת ששיקמה אותם, ולא בדקה את השלכות יתמותם על המשך חייהם. לדוגמא, עד היום לא טרחה המדינה לערוך מחקר כלשהו על יתומי צה"ל הבוגרים, למרות תקציבים העומדים לרשותה והמועברים ממשרד הבטחון לאוניברסיטה לצרכי מחקר. בעוד שכך הם פני הדברים, ערכנו אנו, מאז יסדתי את העמותה, ובמהלך 3 השנים האחרונות, ארבעה מחקרים, הנוגעים לצרכיה הפסיכולוגיים, הכלכליים ושיקומיים של על אוכלוסיה זו בשיתוף עם אוניברסיטאות שונות בארץ. השנה, וללא כל תקציב ממשלתי, סייענו לחלוקת סך של 30,000 ₪ לחברי הארגון. האם זוהי מדינתי שאותה שירתתי, כמיטב יכולתי, בשירותי הסדיר, במילואים ובמלחמות? לצערי, כן. עד היום, ומנסיוני הרב מן העשור האחרון, נראה כי מדובר במערכת המקבעת את עצמה כמערכת אטומה, ואשר אינה מסוגלת או מעוניינת להיערך לשינוי, ולו הקטן ביותר, אשר יגרום לה להתייעל, להתמקצע, ובאמת לשרת את כלל ציבור משפחת השכול באהבה ובכבוד. אינני מתעלם מעוגת התקציב המצטמקת, ומהצרכים, שלצערי הולכים וגדלים, אך המערכת, ובמיוחד אגף השיקום, שמייסדיו, כך אני בטוח, רצו להטיב עימנו, צריכים לעבור טלטלה מהותית, ולהערך אחרת כדי לשרת את משפחת השכול הכוללת גם את יתומי צה"ל הבוגרים. לאחרונה, "חגגנו" 3 שנים לעמותה. אני אישית אמשיך לעשות למען יתומי צה"ל, ולקדם את עניינם עוד שנים רבות. גם אם לפעמים אני חש כילד קטן הקורא "המלך הוא עירום", בתוכי אני יודע היטב, כי ההיסטוריה עשויה לחזור על עצמה, וכי דוד עשוי לנצח את גוליית. נחמתי היא, שפעמים רבות אני מצליח להגיע לעוד אישי ציבור, להבהיר להם את מצוקתנו, להמשיך בעשייתי עבור ציבור של 8,600 איש ואשה מהמקופחים ביותר במדינתנו, והחשוב מכל, לעזור, באופן אישי, לחבר ולחברה לגורל. במלאת 50 שנה לנפילתו של אבי, כולי תקווה כי דברים ישתנו בישראל בקצב מהיר יותר, כי יתומי צה"ל יקבלו, עוד היום, ארגון נפרד משלהם ומוכר בחוק משלהם, בהינף העט של עוד איש אמיץ שבעבר הניף חרב והיום יעשה שימוש בסמכות המסורה לו, כך שמדינתנו והעם יפרעו חוב מוסרי בן עשרות שנים לבני הנופלים.
עדי כספי
נ.ב. האמור לעיל הנו על דעתו האישית של מר כספי בלבד.

צילומי כתבות ופרסומים

יום ראשון, אפריל 30th, 2000

כתבה מעיתון הארץ


מודעה שהופיעה בעיתונות


כתבתה של אודטה שוורץ


עדי כספי, מייסד העמותה