עתירה לבג"ץ: יתומי צה"ל הבוגרים דורשים הכרה

הארגון שמייצג את יתומי ויתומות צה"ל הבוגרים הגיע לערכאה העליונה ביותר במאבקו להכרה מצד הממסד. יו"ר העמותה אמר: "זו תעודת עניות למדינתנו

עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל הגישה היום (ד') עתירה לבג"ץ נגד משרד הביטחון ושר הביטחון, אהוד ברק, בבקשה כי יורה להם להכיר בארגון כמי שמייצג את אוכלוסיית יתומי צה"ל הבוגרים, מעל גיל  21…

להמשך קריאת הכתבה… 

פורסם ב Ynet היום ע"י אביעד גליקמן

לפני יותר מ- 30 שנה, לאחר שארגנה קבוצה של אלמנות צה"ל, חזרה אימי, דבורה ז'ל אלמנתו של ראש ענף מחקר בחיל המודיעין, אליעזר ז"ל, בבכי רב הביתה מפגישה עם ראש אכ"א דאז, האלוף שלמה צ'יץ' להט, בנושא שחיקת התגמולים לאלמנות חללי צה"ל. הבכי העז נבע מסירובו של האלוף להיעתר לבקשת האלמנות להשוות את שכר הנופלים למשכורת המשולמת במשק. כשאימי שיתפה אותי בדברים, יעצתי לה ללכת לפגישה נוספת, , ולא לוותר על דרישתה להשוואת תנאי השכר.

כשחזרה צוחקת ומאושרת מהצלחת הפגישה שאלתי אותה: "אימא..את דואגת לאלמנות, אבל למה לא מתייחסים ישירות אלי? למה לא שולחים גם לי ספר ביום הזיכרון? מה? אני לא נחשב?? ומה יהיה עם היתומים, מי ידאג להם?". והיא השיבה לי: "… כשתגדל, תדאג אתה להם." אז התחיל אצלי תהליך, ובמרכזו הצורך לעשות למען יתומי צה"ל.

בשנת 93′, על רקע פרסומי בתקשורת כאמן בתחום הצילום וכיתום צה"ל, פנתה אלי יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בבקשה שאפיק סרט לקידום ארגונה. מתוך תחושת שליחות, נרתמתי מיד לעשייה, וביחד עם צוות מקצועי מצאנו לנכון להציג את דמות היתום כדמות מרכזית, ודרך עיניו להציג את השכול במדינת ישראל. לתדהמתי, רעיון זה נפסל מיד ובאופן תקיף ע"י יושבת הראש, שלא הייתה מוכנה בשום אופן לתת ליתמות להיות חלק מרכזי מהסרט, ולא הכירה בחלקו המשמעותי והלגיטימי של היתום במשפחת השכול. שאלתי את עצמי: "כיצד יכול להיות? הרי יתומי צה"ל הם חלק בלתי נפרד מהארגון הקרוי בשם "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל?" עם הזמן, קיבלתי תשובות לשאלותיי, והובהר לי סופית כי ליתומי צה"ל אין חלק ונחלה בארגון הקיים. אותו תהליך, שהחל אצלי שנים קודם לכן, בשילוב תגובתה הקיצונית של יו"ר ארגון שאמור לייצג אותנו- כל אחד ואחת מיתומי צה"ל - גרמו לי להתחיל ולארגן את יתומי צה"ל בנפרד.

במהלך שלוש השנים האחרונות, בעקבות פרסומים בערים מרכזיות ובתקשורת, הופתעתי לגלות היענות ערה ונכונות להירתם לעניין מצד ציבור היתומים. וכך, תוך עשייה משותפת הופכת דרכי להיות דרכנו. להתארגנות הצטרפו חברים וחברות רבים ומספר פעילים, ויחד פעלנו לקידום מטרות הארגון. בפעם השלישית, שבועות מספר לפני יום הזיכרון 2000, גרמה יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל עוול נוסף, והפעם לנפגעי פעולות הטרור. בדרישתה בבית המשפט העליון לא להכליל את נפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזאת בניגוד להחלטת ממשלת ישראל. למרות בקשתו של השופט העליון, מר אהרון ברק, למשוך את העתירה, התעקשה היו"ר והפסידה בבג"ץ. לאחר אירוע זה, הוחלט לצרף לארגוננו את כל יתומי מערכות ישראל טרום קום המדינה, כולל יתומי פעולות האיבה, תחת ארגון אחד ששמו בישראל- "עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל".

בפגישות נוספות ובמהלך השנים האחרונות הובהר לי ולנו סופית, כי כל ניסיונותינו ליצור, הידברות בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ויושבת ראשו לבין העמותה שלנו נידון לכישלון מראש. ארגון האלמנות והיתומים עדיין דבק בגישה שליתומי צה"ל לא מגיע ייצוג משלהם. יו"ר הארגון אינה מעוניינת אפילו לפגוש את נציגינו, היא, ומדינת ישראל כאחד, ממשיכים להסתתר מאחורי החוק שנחקק בשנות ה-50

עוד יום זיכרון לחללי צה"ל.

ביום זה מתייחדת האומה עם הנופלים, עם האלמנות, ההורים והאחים והאחיות השכולים. ביום זה חולקת האומה לכל אלו את ההכרה באובדנם העמוק ואת מחויבותה כלפיהם.

עבורנו, יתומי צה"ל, אין זה אלא עוד יום אחד מרבים של כאב ללא-נוחם, של נטישה, של תחושת קרע שלא אוחה. אנו, יתומי צה"ל נודינו מהכרת המערכת השלטונית. קרבננו, שהוא הגדול והטרגי מכל הקרבנות האחרים נשכח ונזנח. לאחר שהתייתמנו, הושארנו לעשות את דרכנו בחיים, במעלה ההר לבד. כל אחד לעצמו. היו מבינינו כאלו שזכו בתמיכת משפחותיהם והיו כאלו שמשפחותיהם הזניחו אותם או נצלו אותם ועשו בהם כרצונן. המערכת לא נתנה עלינו את דעתה וודאי שלא עמדה על משמר צרכינו. כילדים היינו מפוזרים, אילמים וחלשים מכדי לתבוע את זכותנו כקולקטיב. היה מי שידע לעשות מחולשתנו הון. תכופות שאלתי את עצמי, מה היה אומר אבי, לו ידע שלאחר נפילתו למען המדינה, כך תנהג בנו זו שלמענה הקריב את חייו, שלמענה הותיר אותי יתום. כלום היה חוזר ומקריב עצמו ללא היסוס, או שמא היה חולף בראשו הרהור שני, והוא היה משקלל את צרכי הכלל האנונימי לעומת צרכי תינוק יחיד - התינוק שלו! אבי הלך ממני לפני חמישים שנה ואינני יכול לשאול אותו. אבל בנפלו הקנה לי את מלוא הזכות להפנות את שאלתי למערכת השלטונית. זו אשר שלחתו למשימה ממנה לא חזר ואשר בשלחה אותו אליה התחייבה למלא את מקומו בהעדרו.

האם מלאה המערכת את התחייבותה? לאחר 50 שנות יתמות צה"לית ומעל 10 שנות עשייה התנדבותית למען יתומי צה"ל, אני יכול להגיד בלב "שקט", שבנושא יתומי  צה"ל נכשלו מדינת ישראל, משרד הביטחון ואגף השקום כשלון מוחץ, כשלון מביש.

מספרם של יתומי צה"ל היום הוא 9236 (לא מספר סופי). במלחמתי בשורותיהם היו לנו כמה הישגים צנועים. רכשנו אהדה אישית של קצינים בכירים בודדים. עשינו "לובינג" בכנסת וזכינו בתמיכה של כ-30 חברי כנסת בענייננו.

ניהלנו מגעים רבים עם הפקידות הבכירה של משרד הביטחון, זו שהכוח והארנק בידה. זו שהיכולת בידה לקבוע בהינף עט גורלות אדם. תבענו שזו תכיר בנו כבעמותה עצמאית ובכך נוכל לייצג את צרכינו המיוחדים. תולדות מגעינו עם משרד הביטחון יכולים להוות פרק עלוב ואפייני בתולדות הביורוקרטיה של משרד זה. בשום מקרה לא הלך גוף זה לקראתנו. לעתים, "בשעות מצוקה ואבדן", כמאמר המשוררת, דומה היה עלי שביורוקרטיה זו היא-היא המוציאה את השם הרע לאטימות, לכוחנות, לקוצר הדעת, לשנאת החלש. אלו מגרעות שהעולם כולו תולה היום במדינת ישראל. כלום יתכן שהחטא הקדמון מונח שם, לפתחם של פקידים אלו שאינם יודעים להגיד כן?

המכשול הגדול העומד בפנינו הוא שאין לנו, יתומי צה"ל,הכרה בארגון יציג משלנו. לו היה זה קיים, היינו זוכים למעמד ראוי במגעינו עם המערכת השלטונית. על מנת לתקן חסך זה בקשנו סעד בבית המשפט המחוזי בתל אביב. פנינו במכתב מפורט ומנומק למבקר המדינה, אלא שזה לא כיבד אותנו בתשובה עניינית.

עוד יום זיכרון לחללי צה"ל ולמשפחותיהם. עוד יום של עגמת נפש לציבור יתומי צה"ל שאינו מוכר על ידי המדינה. השנה בחרתי שלא להצטרף לטקס הממלכתי בבית הקברות הצבאי בקריית- שאול. שם - טמון אבי, אליעזר כספי. הוא נהרג במהלך שירותו בתפקיד בכיר בחיל המודיעין. מה יש בטכס הקיים שמכבד את זכרו? נבחר ציבור כלשהו יורד ממכונית מצוחצחת, עולה לקתדרה, מנפק מלים במקום מעשים, יורד מהקתדרה  ואץ לעיסוקיו. כלום סבורים הללו שאנו נאמין במה שאין הם מאמינים? הם, נושאי הכוח האמיתיים, בעלי השררה ותאבי השררה עסוקים איש בשלו.

מה רחוק כל זה ממני היום!

לא אעשה היום את חשבוני עם אותו דינוזאור הרובץ על שולחן כתיבה. ברבצו שם שכח, ושמא מעולם לא ידע את מחויבותה של המדינה כלפי יתומי צה"ל, הממשיכים לשלם יום יום את מחיר עצם קיומה. אותו מחיר איום שהושת על אלו שהמדינה הפכתם לחלשים ומקופחים. וראה זה פלא, זוהי אותה מדינה המשלמת את שכרו של הדינוזאור בעין יפה ומעניקה לו קידום נאה וקרש קפיצה לקריירה שניה. כלום יתכן כי המדינה מעניקה קידום נדיב זה לסוכניה מבלי שיספקו את ה"סחורה"? או שמא מפני שאין הם מספקים אותה?

סבלם של 9236 יתומי צה"ל מתחיל להישמע. קולם ילך ויגבר. אנו, פעילי ציבור זה מחויבים למאבק.

בכל יום שעובר אנו מקבלים עוד ועוד עידוד ותמיכה שאנו כה זקוקים להם. נראה שמאבקנו בעיוות רב השנים של הצדק ובכשלים הביורוקראטיים אינו אלא ככל מאבק שמטרתו שינוי המצב הקיים. ודאי שלא נשב על מקומנו בשתיקה בצפייה לנס, כפי שהציעו לנו במהלך המו"מ. אני מוחל על "זכות השתיקה" שמנסה הממשלה לכפות עלי ומחזיר אותה לשולחת בכבוד הראוי. זכות זו והממשלה יאות זו לזו. קרוב משפחה מרוחק - הנשיא הראשון זכרו לברכה חיים ויצמן אמר: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". גם אני, הקטן, יכול להעיד על כך מהפינה בה אני נלחם. תהליך של שינוי הכללים, בהכרח נגזר עליו שיהיה ארוך ומייגע . רק דג מת שוחה עם הזרם. סוד ההצלחה בהתמדה. זאת חרטתי בדם אבי בליבי. ליתומי צה"ל זכות מלאה לארגון  נפרד בישראל.

אם חשתם, אתם הקוראים, הזדהות עם הכתוב, בואו בערב יום ראשון טרום יום הזיכרון לאוהל שלנו או הביאו את שלכם, למגרש החנייה הצמוד לבית הקברות הצבאי בקריית- שאול בתל אביב. נשב יחד, ננגן, נשיר ונדבר את כאבנו החוצה. נקים את קבוצת התמיכה החופשית הראשונה בישראל ליתומי מערכות ישראל וצה"ל. קבוצה זו תהיה חוץ ממשלתית.

עדי כספי

הודעה ליתומי צה"ל משפחת השכול והציבור הרחב:

מחאה כלל ארצית ראשונה מסוגה במדינת ישראל

יתומי צה"ל מחרימים את טקס יום הזיכרון השנה ונשארים

!!!"מחוץ לגדר"!!!

!

לראשונה במדינת ישראל, יפגינו יתומי צה"ל את כאב התעלמותה של המערכת מהם בהדלקת משואות ונרות מחוץ לגדרות, הסובבות את בתי הקברות הצבאיים בארץ. מדינת ישראל מונעת מיתומי צה"ל את הזכות להתארגן באופן עצמאי וחופשי, מעמידה אותם בפני מכשולים וקשיים בירוקרטים, ושולחת אותם אל בתי המשפט לחפש צדק.

מאז שנת 2000 כתבנו מאות מכתבים לשני ראשי ממשלה, ל - 40 שרים ול- 120 חברי כנסת. אף אחד לא קם להקשיב ולדבר איתנו. לא יתכן, שיום הזיכרון יהיה יום של מס - שפתיים, שנועד להשקטת המצפון הציבורי.

משרד הביטחון ממשיך בנוהל המוכר של התעלמות מוחלטת מכאבם של 9236 איש ואישה, שארי אלו שנפלו על הגנת המולדת.

בצר לנו, נאלצנו השנה לפנות לבית המשפט המחוזי לחפש צדק.

אי לכך, אנו נפגין את כעסנו, זעמנו ותסכולנו הנמשך זה 50 שנה, ונצעד החוצה מבית הקברות עם השמע צפירת יום הזיכרון לפני בטקס הממלכתי, ביום הזיכרון השנה נשאר מ"חוץ לגדר".

להורים השכולים ולאלמנות צה"ל יש ארגון מייצג אל מול משרדי הממשלה ולנו אין. לא תתכן במדינתנו אפליה שכזו. ליתומי צה"ל זכות מלאה לארגון עצמאי, וחובתה המוסרית של המדינה להכיר בו.

אנו מבקשים מכם לעזור לנו ולחשוף את מאבקנו בתקשורת.

מוקד המחאה במגרש  החנייה בבית הקברות הצבאי בקריית שאול בתל אביב בבוקר יום הזיכרון.

לפרטים : 036200629  052515500  (עונים לממתינות- אנא המתינו ואל תנתקו או השאירו הודעה בתיבה הקולית).

פניה אישית לציבור הרחב:

אם חשתם הזדהות עם הכתוב בואו ביום ראשון בערב לאחר צפירת יום הזיכרון לאוהל שלנו או הביאו את שלכם, למגרש החנייה בבית הקברות הצבאי בקריית- שאול בתל אביב., נשב יחד, ננגן, נשיר ונדבר את כאבנו החוצה, ובכך נקים את קבוצת התמיכה החופשית הראשונה בישראל ליתומי מערכות ישראל וצה"ל.

בואו והפגינו את אחדותנו.

בברכה, עדי כספי

מייסד ויו"ר עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל

נייד: 052-515500

באישור משטרת ישראל מרחב דן!

לאחר 50 שנות יתמות צה"לית, וכ- 10 שנות עשיה התנדבותית למען יתומי צה"ל, אני יכול להגיד, בלב שלם, שבנושא יתומי צה"ל נכשלו מדינת ישראל, משרד הבטחון, ואגף השיקום, כשלון חרוץ בכל הרמות: הן הדמוקרטית, הן בגישה האישית, ובמיוחד בגישה האנושית- שיקומית. שנים שטחנו העמותה והח"מ את מצוקותינו, ואף סייענו להכנת הצעת חוק לשינוי המצב התחיקתי הקיים, אשר מקבע את היתמות ככזו המסתיימת בגיל מסויים, ולא כך לגבי האלמנות וההורים השכולים, המוכרים והנשארים זכאים לכל ימי חייהם. הצעות רבות אחרות לשיפור המצב הועלו בפני ראש הממשלה הנוכחי וקודמיו, שר הבטחון הנוכחי וקודמיו שטענו כי אין בידם לשנות מצב זה, (למרות שעל פי חוק היקנתה מדינתינו להם את הסמכות לעשות כן, ולמרות החלטתו התקדימית של שר בטחון אחד בעבר לאשר את הפרדות אלמנות צה"ל שבקשו ארגון משלהן, מארגון ההורים השכולים) שרים, וכל חברי הכנסת הנוכחית והקודמת, וקבלנו מספר רב של תגובות חיוביות, אשר חיזקו ומחזקות את ידינו, אך גם תגובות שהדהימו אותנו, אשר כללו הטלת ספק, בלתי מבוססת, ברצונם של היתומים בארגון מייצג משלהם והעדר ידיעה של חברי כנסת נבחרים, כי תפקידה של הכנסת הינו לחוקק, לרענן, לשנות ולתקן חוקים, ובידה הסמכות לכך. אגב, ב-3 השנים האחרונות התחלפו שרי הבטחון 3 פעמים, ואנו נאלצנו להתחיל את העבודה הרבה הכרוכה בהעלאת הצעת החוק בעינייננו, בכל פעם מחדש. איזה תוהו ובוהו של מדינה! המדינה קבעה בשנת 1950, כי ליתומי צה"ל אין זכות דיבור ישירה אלא דרך האלמנות, ומאז מתגוננת, מתבצרת ונאחזת מערכת הבטחון בקביעה זו. השרים, ההולכים ובאים במשרד הבטחון, הם אולי אנשי מקצוע מומחים מן הבחינה הבטחונית, בהיותם רמטכ"לים לשעבר, אך אין ספק כי הם אינם מבינים את כל האספקטים השיקומיים- טיפוליים של אגף השיקום. רק לאחרונה התחלף ראש אגף השיקום, שכהן בתפקידו שנים ארוכות, באיש כספים, שצמח מתוך המערכת עצמה. כיו"ר העמותה נפגשתי עם ראש האגף החדש, שהבהיר לי כי דברים לא עומדים להשתנות. כנראה, ולפי עניות דעתי, מנכ"ל משרד הבטחון הוא זה אשר מבהיר לשר בטחון כזה או אחר, מהי הגישה המומלצת לגבי הקבוצות השונות שבמשפחת השכול, והוא שקובע את מדיניות השיקום. לדאבוננו, המנכ"ל, בניגוד מוחלט לחובתו, לא השיב על אף אחד ממכתבינו הרבים, ואפילו לא אישר את קבלתם. כנראה, שמנכל משהב"ט, מעדיף את שיטת בת- היענה, על- פיה "אם אינני רואה את יתומי צה"ל- הם אינם קיימים ואין בעיה". מדובר בשיטה ממשלתית ישנה ונוחה ככל בנראה למערכת,שלא השתנתה מזה שנים, ואשר תיפקודה לא עמד במבחן, מתאפשר בחסות הקודים המקודשים של מדיניות ה"שו- שו" וסודות המדינה. זוהי השיטה שהניבה גם נורמות חברתיות של "חבר מביא חבר", ושבמסגרתה העניק, בעבר, סגן מנהל אגף השיקום לעצמו ולמקורביו טובות הנאה על חשבון משפחת השכול. בחסותם של קודים אלה מרשה לעצמה המערכת גם להתעלם מפניות קהל מטופליה, קרי, יתומי צה"ל הבוגרים. כהמשך מבייש ומחפיר לכל אלה, יצויין, כי לכנס היתומים שהתקיים בשנה שעברה הגיע אמנם שר האוצר דאז, ונשא נאום מרגש, אך איש מן האישים האחרים ממערכת הביטחון האמורה להקשיב לנו שהוזמנו, החל משר הבטחון ומטה, כולל סגניתו בעבר שאישרה את בואה, לא טרחו להגיע! משפחת השכול שיתומי צה"ל אינם חלק ממנה! איזה אבסורד!! מפחדים ליצור תקדים? הכרה דה- פאקטו? בושו והכלמו!! עם מי עלינו לדבר? מי יקח אחריות במדינה, ויקשיב לנו? ראש הממשלה הבטיח לי אישית לפני שנים, טרם שנבחר וקבל עם ועדה, כי ישיב למכתבי, אך עד היום לא עשה כן. כמוהו גם מנכ"ל משרד הבטחון, שלא טרח כאמור להשיב, ולו על מכתב אחד, וביחוד על בקשת תמיכה בעמותה, הרשומה כחוק, שהוגשה בשנת 2001, ואפילו לא בחותמת "התקבל"! והרי החוק מחייב את המשרד לתמוך בעמותות. גישת "נסגור את הברז- ימותו בצמא" הינה גישה ברברית בעולם של שנות האלף השלישי. ארגון האלמנות, שהיה אמור לטפל ולדאוג ליתומי צה"ל לא עשה כמסתבר דבר וחצי דבר למען היתומים הבוגרים מאז הקמתו, אך יושבת הראש שלו השמיצה אותי באופן אישי בתקשורת, לכשנודע לה כי הקמנו ארגון משל עצמנו. ארגון זה הכריז על עצמו גם השנה, הן באינטרנט והן בעיתונות, כ"ארגון האלמנות", ולא טרח לענות על מכתבים ששלחנו, ובהם הצענו לו לשתף פעולה. האם מגיע ליתומי צה"ל ארגון משלהם? בוודאי!! במדינה דמוקרטית חלה חובה על המדינה לאפשר לכל גוף שחפץ להתארגן, ובמיוחד למיעוטים. זוהי מהותה של דמוקרטיה אמיתית. כנראה, שלראשי משרד הבטחון הדבר אינו ברור. יתרה מכך, התנגדותם להתארגנות יתומי צה"ל בנפרד, תוך הסתתרות מאחורי עקרון צנעת הפרט כביכול שלא עמד במבחן בג"ץ בעבר, הינה הפרה בוטה של כללי הצדק וההגינות, ושל מחוייבות אמיתית לשיקום נאות, והיא מעידה על סירובם להתמודד באומץ ובכנות עם הבעיה. למדנו על אטימות הלב של משרד הבטחון דרך ההתנכרות רבת השנים להורים השכולים בהתיחס לכללי הכיתוב על מצבות, אשר שונו רק לאחר מאבק מייסר של שנים ארוכות. לאחרונה, למדנו על האטימות בנושא לוחמי השייטת שלבסוף לאחר מאבק מר הוכרו כולם כנכי צה"ל. מקרים אלה מתווספים לרבים אחרים, שנחשפו במהלך השנים בתקשורת, ואשר נוגעים ליחסה של המערכת לאותם גיבורים היוצאים להגן על מולדתם ושאריהם, עד שכבר איננו יודעים לאיזה עוצמות של אטימות מסוגלת המערכת להגיע. ממנים ועדות? כן. עבור יתומי צה"ל? לא! לציבור הקטן והמקופח הזה לא מאפשרים להתארגן. עדיין ניתן לסתום פיות, ולהמשיך בהתנהגות רומסת וקלגסית. ברם, ועל אף האמור לעיל, מעל 600 איש ואשה, יתומי צה"ל ומערכות ישראל,מתוך ציבור של- 9000 (לפי הערכה) התאגדו מאחורי במהלך 3 שנים וללא כל תקציב פרסומי, עובדה המעידה על כך כי קיימת בעיה! 600 חבר וחברה אינם יכולים לטעות! עד היום כשלה לצערי המדינה לחלוטין בהתיחסותה למיעוט שנקרא יתומי צה"ל. המדינה ממשיכה להתכחש לאוכלוסיית היתומים הבוגרים, ולהקיאה אל מחוץ למשפחת השכול. מעולם לא פנתה המדינה ליתומי צה"ל הבוגרים ושאלה אותם לדעתם על המערכת ששיקמה אותם, ולא בדקה את השלכות יתמותם על המשך חייהם. לדוגמא, עד היום לא טרחה המדינה לערוך מחקר כלשהו על יתומי צה"ל הבוגרים, למרות תקציבים העומדים לרשותה והמועברים ממשרד הבטחון לאוניברסיטה לצרכי מחקר. בעוד שכך הם פני הדברים, ערכנו אנו, מאז יסדתי את העמותה, ובמהלך 3 השנים האחרונות, ארבעה מחקרים, הנוגעים לצרכיה הפסיכולוגיים, הכלכליים ושיקומיים של על אוכלוסיה זו בשיתוף עם אוניברסיטאות שונות בארץ. השנה, וללא כל תקציב ממשלתי, סייענו לחלוקת סך של 30,000 ₪ לחברי הארגון. האם זוהי מדינתי שאותה שירתתי, כמיטב יכולתי, בשירותי הסדיר, במילואים ובמלחמות? לצערי, כן. עד היום, ומנסיוני הרב מן העשור האחרון, נראה כי מדובר במערכת המקבעת את עצמה כמערכת אטומה, ואשר אינה מסוגלת או מעוניינת להיערך לשינוי, ולו הקטן ביותר, אשר יגרום לה להתייעל, להתמקצע, ובאמת לשרת את כלל ציבור משפחת השכול באהבה ובכבוד. אינני מתעלם מעוגת התקציב המצטמקת, ומהצרכים, שלצערי הולכים וגדלים, אך המערכת, ובמיוחד אגף השיקום, שמייסדיו, כך אני בטוח, רצו להטיב עימנו, צריכים לעבור טלטלה מהותית, ולהערך אחרת כדי לשרת את משפחת השכול הכוללת גם את יתומי צה"ל הבוגרים. לאחרונה, "חגגנו" 3 שנים לעמותה. אני אישית אמשיך לעשות למען יתומי צה"ל, ולקדם את עניינם עוד שנים רבות. גם אם לפעמים אני חש כילד קטן הקורא "המלך הוא עירום", בתוכי אני יודע היטב, כי ההיסטוריה עשויה לחזור על עצמה, וכי דוד עשוי לנצח את גוליית. נחמתי היא, שפעמים רבות אני מצליח להגיע לעוד אישי ציבור, להבהיר להם את מצוקתנו, להמשיך בעשייתי עבור ציבור של 8,600 איש ואשה מהמקופחים ביותר במדינתנו, והחשוב מכל, לעזור, באופן אישי, לחבר ולחברה לגורל. במלאת 50 שנה לנפילתו של אבי, כולי תקווה כי דברים ישתנו בישראל בקצב מהיר יותר, כי יתומי צה"ל יקבלו, עוד היום, ארגון נפרד משלהם ומוכר בחוק משלהם, בהינף העט של עוד איש אמיץ שבעבר הניף חרב והיום יעשה שימוש בסמכות המסורה לו, כך שמדינתנו והעם יפרעו חוב מוסרי בן עשרות שנים לבני הנופלים.
עדי כספי
נ.ב. האמור לעיל הנו על דעתו האישית של מר כספי בלבד.