ארכיון ‘כתבות ופרסומים’

על אבדן ושכול של יתומי צהל

יום רביעי, מאי 15th, 2013

עדי כספי על אבדן ושכול של יתומי צהל – ראיון עם אברי גלעד והילה קורח ביום הזכרון.

 

עתירת יתומי צה"ל לבג"ץ

יום רביעי, דצמבר 23rd, 2009

עתירה לבג"ץ: יתומי צה"ל הבוגרים דורשים הכרה

הארגון שמייצג את יתומי ויתומות צה"ל הבוגרים הגיע לערכאה העליונה ביותר במאבקו להכרה מצד הממסד. יו"ר העמותה אמר: "זו תעודת עניות למדינתנו


עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל הגישה היום (ד') עתירה לבג"ץ נגד משרד הביטחון ושר הביטחון, אהוד ברק, בבקשה כי יורה להם להכיר בארגון כמי שמייצג את אוכלוסיית יתומי צה"ל הבוגרים, מעל גיל  21…

להמשך קריאת הכתבה… 

פורסם ב Ynet היום ע"י אביעד גליקמן

 

עתירת העמותה בעיתון

יום שלישי, ינואר 27th, 2009

מדוע בחרתי לארגן את יתומי צה"ל

יום חמישי, דצמבר 29th, 2005

לפני יותר מ- 30 שנה, לאחר שארגנה קבוצה של אלמנות צה"ל, חזרה אימי, דבורה ז'ל אלמנתו של ראש ענף מחקר בחיל המודיעין, אליעזר ז"ל, (תפקיד אותו ממלא תא"ל בימים אלה) בבכי רב הביתה מפגישה עם ראש אכ"א דאז, האלוף שלמה צ'יץ' להט, בנושא שחיקת התגמולים לאלמנות חללי צה"ל. הבכי העז נבע מסירובו של האלוף להיעתר לבקשת האלמנות להשוות את שכר הנופלים למשכורת המשולמת במשק. כשאימי שיתפה אותי בדברים, יעצתי לה ללכת לפגישה נוספת, ולא לוותר על דרישתה להשוואת תנאי השכר.

כשחזרה צוחקת ומאושרת מהצלחת הפגישה שאלתי אותה: "אימא..את דואגת לאלמנות, אבל למה לא מתייחסים ישירות אלי? למה לא שולחים גם לי ספר ביום הזיכרון? מה? אני לא נחשב?? ומה יהיה עם היתומים, מי ידאג להם?". והיא השיבה לי: "… כשתגדל, תדאג אתה להם."

אימי נפטרה בשנת 1990 עת נשמעה צפירת יום הזיכרון לחללי צהל, אז התחיל אצלי תהליך, ובמרכזו הצורך לעשות למען יתומי צה"ל.

בשנת 93', על רקע פרסומי בתקשורת כאמן בתחום הצילום וכיתום צה"ל, פנתה אלי יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל בבקשה שאפיק סרט לקידום ארגונה. מתוך תחושת שליחות, נרתמתי מיד לעשייה, וביחד עם צוות מקצועי מצאנו לנכון להציג את דמות היתום כדמות מרכזית, ודרך עיניו להציג את השכול במדינת ישראל. לתדהמתי, רעיון זה נפסל מיד ובאופן תקיף ע"י יושבת הראש, שלא הייתה מוכנה בשום אופן לתת ליתמות להיות חלק מרכזי מהסרט, ולא הכירה בחלקו המשמעותי והלגיטימי של היתום במשפחת השכול. שאלתי את עצמי: "כיצד יכול להיות? הרי יתומי צה"ל הם חלק בלתי נפרד מהארגון הקרוי בשם "ארגון אלמנות ויתומי צה"ל?" עם הזמן, קיבלתי תשובות לשאלותיי, והובהר לי סופית כי ליתומי צה"ל אין חלק ונחלה בארגון הקיים. אותו תהליך, שהחל אצלי שנים קודם לכן, בשילוב תגובתה הקיצונית של יו"ר ארגון שאמור לייצג אותנו- כל אחד ואחת מיתומי צה"ל - גרמו לי להתחיל ולארגן את יתומי צה"ל בנפרד.

במהלך שלוש האחרונות, בעקבות פרסומים בערים מרכזיות ובתקשורת, הופתעתי לגלות היענות ערה ונכונות להירתם לעניין מצד ציבור היתומים. וכך, תוך עשייה משותפת הופכת דרכי להיות דרכנו. להתארגנות הצטרפו חברים וחברות רבים ומספר פעילים, ויחד פעלנו לקידום מטרות הארגון. בפעם השלישית, שבועות מספר לפני יום הזיכרון 2000, גרמה יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל עוול נוסף, והפעם לנפגעי פעולות הטרור. בדרישתה בבית המשפט העליון לא להכליל את נפגעי פעולות האיבה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, וזאת בניגוד להחלטת ממשלת ישראל. למרות בקשתו של השופט העליון, מר אהרון ברק, למשוך את העתירה, התעקשה היו"ר והפסידה בבג"ץ. לאחר אירוע זה, הוחלט לצרף לארגוננו את כל יתומי מערכות ישראל טרום קום המדינה, כולל יתומי פעולות האיבה, תחת ארגון אחד ששמו בישראל- "עמותת יתומי מערכות ישראל וצה"ל".

בפגישות נוספות ובמהלך השנים האחרונות הובהר לי ולנו סופית, כי כל ניסיונותינו ליצור, הידברות בין ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ויושבת ראשו לבין העמותה שלנו נידון לכישלון מראש. ארגון האלמנות והיתומים עדיין דבק בגישה שליתומי צה"ל לא מגיע ייצוג משלהם. יו"ר הארגון אינה מעוניינת אפילו לפגוש את נציגינו, היא, ומדינת ישראל כאחד, ממשיכים להסתתר מאחורי החוק שנחקק בשנות ה-50

בפברואר 2011 הגענו לדיון בבגץ ושם קבעו השופטים כי פניות העמותה למשרד הביטחון אינן נידחות ולא תדחנה בעתיד.

כולי תקווה שאכן משהב"ט יעמוד בהחלטה זו.

דברים ליום הזכרון 2004

יום ראשון, מאי 2nd, 2004

עוד יום זיכרון לחללי צה"ל.

ביום זה מתייחדת האומה עם הנופלים, עם האלמנות, ההורים והאחים והאחיות השכולים. ביום זה חולקת האומה לכל אלו את ההכרה באובדנם העמוק ואת מחויבותה כלפיהם.

עבורנו, יתומי צה"ל, אין זה אלא עוד יום אחד מרבים של כאב ללא-נוחם, של נטישה, של תחושת קרע שלא אוחה. אנו, יתומי צה"ל נודינו מהכרת המערכת השלטונית. קרבננו, שהוא הגדול והטרגי מכל הקרבנות האחרים נשכח ונזנח. לאחר שהתייתמנו, הושארנו לעשות את דרכנו בחיים, במעלה ההר לבד. כל אחד לעצמו. היו מבינינו כאלו שזכו בתמיכת משפחותיהם והיו כאלו שמשפחותיהם הזניחו אותם או נצלו אותם ועשו בהם כרצונן. המערכת לא נתנה עלינו את דעתה וודאי שלא עמדה על משמר צרכינו. כילדים היינו מפוזרים, אילמים וחלשים מכדי לתבוע את זכותנו כקולקטיב. היה מי שידע לעשות מחולשתנו הון. תכופות שאלתי את עצמי, מה היה אומר אבי, לו ידע שלאחר נפילתו למען המדינה, כך תנהג בנו זו שלמענה הקריב את חייו, שלמענה הותיר אותי יתום. כלום היה חוזר ומקריב עצמו ללא היסוס, או שמא היה חולף בראשו הרהור שני, והוא היה משקלל את צרכי הכלל האנונימי לעומת צרכי תינוק יחיד – התינוק שלו! אבי הלך ממני לפני חמישים שנה ואינני יכול לשאול אותו. אבל בנפלו הקנה לי את מלוא הזכות להפנות את שאלתי למערכת השלטונית. זו אשר שלחתו למשימה ממנה לא חזר ואשר בשלחה אותו אליה התחייבה למלא את מקומו בהעדרו.

האם מלאה המערכת את התחייבותה? לאחר 50 שנות יתמות צה"לית ומעל 10 שנות עשייה התנדבותית למען יתומי צה"ל, אני יכול להגיד בלב "שקט", שבנושא יתומי  צה"ל נכשלו מדינת ישראל, משרד הביטחון ואגף השקום כשלון מוחץ, כשלון מביש.

מספרם של יתומי צה"ל היום הוא 9236 (לא מספר סופי). במלחמתי בשורותיהם היו לנו כמה הישגים צנועים. רכשנו אהדה אישית של קצינים בכירים בודדים. עשינו "לובינג" בכנסת וזכינו בתמיכה של כ-30 חברי כנסת בענייננו.

ניהלנו מגעים רבים עם הפקידות הבכירה של משרד הביטחון, זו שהכוח והארנק בידה. זו שהיכולת בידה לקבוע בהינף עט גורלות אדם. תבענו שזו תכיר בנו כבעמותה עצמאית ובכך נוכל לייצג את צרכינו המיוחדים. תולדות מגעינו עם משרד הביטחון יכולים להוות פרק עלוב ואפייני בתולדות הביורוקרטיה של משרד זה. בשום מקרה לא הלך גוף זה לקראתנו. לעתים, "בשעות מצוקה ואבדן", כמאמר המשוררת, דומה היה עלי שביורוקרטיה זו היא-היא המוציאה את השם הרע לאטימות, לכוחנות, לקוצר הדעת, לשנאת החלש. אלו מגרעות שהעולם כולו תולה היום במדינת ישראל. כלום יתכן שהחטא הקדמון מונח שם, לפתחם של פקידים אלו שאינם יודעים להגיד כן?

המכשול הגדול העומד בפנינו הוא שאין לנו, יתומי צה"ל,הכרה בארגון יציג משלנו. לו היה זה קיים, היינו זוכים למעמד ראוי במגעינו עם המערכת השלטונית. על מנת לתקן חסך זה בקשנו סעד בבית המשפט המחוזי בתל אביב. פנינו במכתב מפורט ומנומק למבקר המדינה, אלא שזה לא כיבד אותנו בתשובה עניינית.

עוד יום זיכרון לחללי צה"ל ולמשפחותיהם. עוד יום של עגמת נפש לציבור יתומי צה"ל שאינו מוכר על ידי המדינה. השנה בחרתי שלא להצטרף לטקס הממלכתי בבית הקברות הצבאי בקריית- שאול. שם – טמון אבי, אליעזר כספי. הוא נהרג במהלך שירותו בתפקיד בכיר בחיל המודיעין. מה יש בטכס הקיים שמכבד את זכרו? נבחר ציבור כלשהו יורד ממכונית מצוחצחת, עולה לקתדרה, מנפק מלים במקום מעשים, יורד מהקתדרה  ואץ לעיסוקיו. כלום סבורים הללו שאנו נאמין במה שאין הם מאמינים? הם, נושאי הכוח האמיתיים, בעלי השררה ותאבי השררה עסוקים איש בשלו.

מה רחוק כל זה ממני היום!

לא אעשה היום את חשבוני עם אותו דינוזאור הרובץ על שולחן כתיבה. ברבצו שם שכח, ושמא מעולם לא ידע את מחויבותה של המדינה כלפי יתומי צה"ל, הממשיכים לשלם יום יום את מחיר עצם קיומה. אותו מחיר איום שהושת על אלו שהמדינה הפכתם לחלשים ומקופחים. וראה זה פלא, זוהי אותה מדינה המשלמת את שכרו של הדינוזאור בעין יפה ומעניקה לו קידום נאה וקרש קפיצה לקריירה שניה. כלום יתכן כי המדינה מעניקה קידום נדיב זה לסוכניה מבלי שיספקו את ה"סחורה"? או שמא מפני שאין הם מספקים אותה?

סבלם של 9236 יתומי צה"ל מתחיל להישמע. קולם ילך ויגבר. אנו, פעילי ציבור זה מחויבים למאבק.

בכל יום שעובר אנו מקבלים עוד ועוד עידוד ותמיכה שאנו כה זקוקים להם. נראה שמאבקנו בעיוות רב השנים של הצדק ובכשלים הביורוקראטיים אינו אלא ככל מאבק שמטרתו שינוי המצב הקיים. ודאי שלא נשב על מקומנו בשתיקה בצפייה לנס, כפי שהציעו לנו במהלך המו"מ. אני מוחל על "זכות השתיקה" שמנסה הממשלה לכפות עלי ומחזיר אותה לשולחת בכבוד הראוי. זכות זו והממשלה יאות זו לזו. קרוב משפחה מרוחק – הנשיא הראשון זכרו לברכה חיים ויצמן אמר: "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". גם אני, הקטן, יכול להעיד על כך מהפינה בה אני נלחם. תהליך של שינוי הכללים, בהכרח נגזר עליו שיהיה ארוך ומייגע . רק דג מת שוחה עם הזרם. סוד ההצלחה בהתמדה. זאת חרטתי בדם אבי בליבי. ליתומי צה"ל זכות מלאה לארגון  נפרד בישראל.

אם חשתם, אתם הקוראים, הזדהות עם הכתוב, בואו בערב יום ראשון טרום יום הזיכרון לאוהל שלנו או הביאו את שלכם, למגרש החנייה הצמוד לבית הקברות הצבאי בקריית- שאול בתל אביב. נשב יחד, ננגן, נשיר ונדבר את כאבנו החוצה. נקים את קבוצת התמיכה החופשית הראשונה בישראל ליתומי מערכות ישראל וצה"ל. קבוצה זו תהיה חוץ ממשלתית.

עדי כספי